הדוד עם המבטא

הדוד עם המבטא

העם האיראני למד להמתין. לא כהמתנה בתחנה, אלא כהמתנה גיאולוגית. שכבות של זמן, סבל שנדחס כמו פחם, ותקווה שנשמרה במקום קריר כדי שלא תתקלקל.

בכיכרות לימדו אותם מילים.
“מוות לשטן הגדול.”
המילים נאמרו בקול, אבל הלב אמר אותן בלחישה, כמו ילד שמקלל מורה שהוא דווקא מחבב.

השטן הגדול, כך הסבירו להם, אוהב חופש, אבל בעיקר את החופש שלו. דוד שמדבר על דמוקרטיה בזמן שהוא בודק איפה הנפט.

ובכל זאת, כשהלילות נעשו כבדים יותר, כשהלחם התקצר והאוויר נהיה חשוד, העם התחיל להסתכל החוצה, מעבר לסיסמאות. לא מתוך אהבה, אלא מתוך עייפות.

זיו פגשה אותם בבית תה קטן, אי שם בין הר לזיכרון. הם לא ביקשו ניסים. רק הפוגה. רק מישהו שידפוק על הדלת הלא נכונה, של השכנים הרועשים מדי.

“זה מצחיק,” אמר לה גבר אחד, “כל החיים אמרנו מוות לשטן הגדול. עכשיו אנחנו בודקים אם הוא בכלל שומע.”

“ומה אם הוא יבוא?” שאלה זיו.

הם משכו בכתפיים.
ובינתיים, בטלוויזיה, הדוד דיבר. במילים יפות. זהירות. עם אותו מבט שמנסה להיות מושיע בלי להתחייב באמת. והוא נראה, לרגע, כמו מישהו שלא ביקש את התפקיד, אבל מצא את עצמו על הבמה כי אף אחד אחר לא עלה.

העם האיראני לא מחא כפיים. הוא גם לא קילל. הוא רק הקשיב, בזהירות של מי שכבר התאכזב מכל אל אפשרי.

וזיו כתבה במחברת שלה:
המציאות הופכת את השטן למלאך.
אין הרבה ברירות כשמבקשים אוויר.