סיפורים קצרים

ארץ בלי מפה

זיו קטינה

אומרים שיש ארץ שניתנה כמילה. לא כמתנה, לא כמסמך חתום, רק כמילה עתיקה שעוברת מפה לאוזן כמו אגדה משפחתית שאף אחד לא מעז לבדוק באמת.

היא נקראת הארץ המובטחת, אבל רק לעיתים נדירות היא נראית מובטחת למישהו. רוב הזמן היא נראית כמו מקום שאנשים רבים עליו מי יבטיח למי, ומה בדיוק הובטח.

מספרים שזיו, סופרת-נודדת שתמיד מגיעה למקומות בזמן הלא נכון, הגיעה לשם בתחילת האביב. היא נשאה מחברת כחולה, שבה כתבה תמיד את אותם שלושה דברים:

מה ראתה.

מה לא ראתה.

ומה היא מעדיפה להשאיר פתוח לפרשנות.

כשהגיעה אל הארץ, לא מצאה שערים ולא שלטים. רק גבעות שחייכו בעדינות, כאילו אומרות: אם באת לחפש גבול, תצטרכי לעבוד קשה יותר.

בכפר ראשון פגשה זקן שישב על אבן.
“זו הארץ המובטחת?” שאלה.
“תלוי מי שואל,” ענה לה, “ותלוי באיזה יום.”

בכפר שני פגשה צעיר שבנה גדר.
“למה גדר?” שאלה.
“כדי שיידעו שזו הארץ שלי.”
“ומי יודע?”
“בינתיים רק אני.”

היא המשיכה ללכת והארץ התנהגה כרגיל: קצת מדבר, קצת שדות, אנשים שמתווכחים אם השקדיות פרחו מוקדם מדי או פשוט בזמן. שום דבר מיוחד, מלבד התחושה המוזרה שכל אבן יודעת יותר ממה שהיא מוכנה להגיד.

בערב הגיעה אל פסגה נמוכה שממנה אפשר היה לראות רחוק. היה שם רוח. והרוח לחשה כמו מי שמתנצלת מראש:
זו לא הארץ שהובטחה, זו הארץ שמפרשת את עצמה מחדש כל יום. זה חלק מהעסקה.

“אז איפה ההבטחה?” שאלה זיו.

והרוח צחקה.
ההבטחה?” היא אמרה. ההבטחה היא לא מפה. ההבטחה היא שאנשים ימשיכו לחפש. כי מי שמפסיק לחפש - נשאר בלי ארץ.

זיו כתבה את זה במחברת, סגרה אותה, ואמרה:
“בסדר. גם חיפוש הוא סוג של נחלה.”

והיא המשיכה ללכת, בלי ששאלה לאן - כי בארץ המובטחת, כך אומרים, המובטח הוא לא להגיע, אלא להמשיך.