They Are Back

היום הם חזרו.
חיים.
המילים האלה לבד גורמות לי לעצור, לקחת נשימה עמוקה, ולחכות שהלב יספיק להדביק את מה שהנשמה כבר הבינה - שהם פה. הם חזרו.

לא הכרתי אותם. לא את שמותיהם, לא את צליל צחוקם, לא את ריח השיער אחרי שמש ארוכה מדי. ובכל זאת התגעגעתי. התגעגעתי אליהם כמו שמתגעגעים למשפחה רחוקה, כמו אל חלק מהלב שאבד בלי כתובת.

כשצפיתי בתמונות – פנים עייפות, עיניים שמבקשות רק שקט – הרגשתי כאילו העולם עצר רגע אחד כדי לנשום יחד. כל אחת ואחד מהם הוא נס קטן. לא מובן מאליו. לא מובן בכלל.

חשבתי כמה מוזר זה, לאהוב אנשים שמעולם לא פגשת. אבל אולי זה לא מוזר – אולי זו בדיוק היכולת האנושית הכי טהורה שיש לנו: להרגיש שייכים, גם כשאנחנו זרים.

בערב יצאתי למרפסת. העיר הייתה שקטה, אבל האור בחלונות היה אחר. רך יותר. חי יותר. אולי ככה נראית תקווה כשהיא חוזרת הביתה.