The Gate Keepers

בממלכה רחוקה, לא רחוק מכאן בכלל, יש משרד קטן עם דלת כבדה וחותמת עגולה. זהו משרד הצדק. או לפחות כך כתוב על השלט הדהוי. בפנים יושבים פקידים שמודדים אשמה במילימטרים ומחלקים אחריות בכפיות.

כשהסערה מגיעה - והסערה תמיד מגיעה - הם מוציאים דפים, חותמים, ומעבירים את התיק אחד לשני.

“זה לא אני,” אומר הראשון. “זה הנוהל.”
“זה לא הנוהל,” אומר השני. “זה הלחץ.”
והשלישי, זה עם העיניים הטובות, שותק. כי הוא כבר לא יודע איפה נגמר הנוהל ומתחילה הנשמה.

בלילות, כך מספרים, הדלת הכבדה של המשרד נפתחת לבד. רוח נכנסת, נושאת איתה קולות של מי שלא יכלו לשאת את כובד השקט. הפקידים לא מדברים על זה. הם רק תולים שלטים חדשים: “הכול בטיפול.”

אבל בחוץ, ברחוב, אנשים מדליקים נר. אחד ועוד אחד ועוד אחד. לא בצעקה, אלא בשקט עקשן של אהבה ושל צדק.

ובין הלהבות הקטנות האלה, אולי, יגדל יום אחד דור שיבין שאחריות לא נמדדת בחתימות, אלא בלב שנשאר ער בלילה, גם כשהכול כבר “טופל.”